הקדמה חשובה

ההתחלה

כאשר שהתחלתי לטפל באנשים הסובלים מטיניטוס, בשנת 1981, הכלי הטיפולי העיקרי היה היפנוזה. התוצאות היו בהחלט משביעות רצון אצל אנשים שסבלו מטיניטוס קל עד בינוני – ראו מחקר משנת 1990.

עם זאת, כאשר הטיניטוס היה קשה ו/או ממושך, גיליתי ששימוש בהיפנוזה הוא לא יותר מניסיון לכבות שריפה בעזרת כוס מים.

תגלית ראשונה

כיוון שכל המטופלים עברו בירור מקיף בתחום רפואת האף אוזן וגרון, החלטתי לנסות ולבדוק האם ישנם גורמים נוספים, בתחומים רפואיים אחרים, שיכולים להיות קשורים להופעת הסימפטום (טיניטוס).

התגלית הראשונה הייתה מחסור בויטמין B12 – ראו מחקר משנת 1993.

נקודת המפנה

יש לזכור שעד אז (לצערי גם כיום), רבים מהטיפולים שניתנו היו התנהגותיים, סוגסטיביים ופסיכולוגיים אחרים, אשר התמקדו בהקלה על החולה ולא באיתור הגורמים הרפואיים שהביאו להתפרצות הטיניטוס.

התגלית עם ויטמין ה-B12 הייתה בעבורי מהפך, ששינה לחלוטין את גישתי הרפואית-טיפולית, ודחף אותי לבצע מחקרים רפואיים נוספים שאפשרו את פיתוח שיטת הטיפול הנוכחית, שהתבררה כיעילה גם בקרב חולים הסובלים מסחרחורת וממחלת מנייר.

ד"ר זכריה שמש